הנהגת מדינת ישראל לאור התורה

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (י"ח, כ"ב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות אישות ואיסורי ביאה, המקדשים את החיבור הטבעי בין איש לאישה בלבד ככלי לקדושה.

קבלה וחסידות: בספר "עץ חיים" לאר"י ז"ל ובספר הזוהר מוסבר כי פגם הברית פוגם בספירת "יסוד" המקבילה לאיבר הברית, וגורם להסתלקות השפע האלוקי. בחסידות (למשל בליקוטי מוהר"ן של ר' נחמן מברסלב) שמירת קדושת הברית היא הבסיס לשמחה, לתיקון המידות ולחיבור טהור לבורא.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-אעראף (7:80-81): מביא את סיפור נביא האל לוט הנוזף בעמו: "התבואו אל גברים בתאווה במקום נשים? אכן, אתם עם חורג מכל גבול". חוקי השריעה מחמירים מאוד בנוגע לכך ורואים בעבירה זו השחתה של הסדר החברתי שהתווה האל.

נצרות:

מקורות: הברית החדשה, האיגרת אל הרומאים (1:26-27), מגנה בחריפות יחסים שאינם כדרך הטבע, ורואה בהם סטייה מייעודו המקורי של האדם.

דתות המזרח (בודהיזם):

מקורות: ה"פאנצ'ה סילה" (Panca Sila - חמשת כללי המוסר הבסיסיים), הכלל השלישי מחייב הימנעות מהתנהגות מינית פוגענית או חורגת מסדר הטבע ("Kamesu micchacara"), כדרך לשמירת טוהר התודעה.

תורת ישראל:

הלכה: ספר שמות (כ', י"ב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ספר ויקרא (י"ט, ל"ב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". שולחן ערוך, יורה דעה (סימן ר"מ) מפרט את ההלכות המעשיות לכיבוד אבות.

קבלה וחסידות: הזוהר הקדוש משווה את כבוד האב והאם לכבוד השכינה, היות שהם שותפים בבריאת האדם. האב מקביל לספירת "חכמה" והאם לספירת "בינה", וכיבודם הוא תנאי להשגת דעת אמתית.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-אסראא (17:23-24): "גזר ריבונך... כי בהוריכם תיטיבו. אם יגיע אחד מהם אל הזקנה אצלך, או שניהם, אל תאמר להם 'אוף' ואל תגער בהם, ודבר אליהם דברי כבוד".

נצרות:

מקורות: הברית החדשה, האיגרת אל האפסיים (6:1-3), חוזרת על הציווי להישמע להורים ומוסיפה כי זוהי הדיברה הראשונה הכוללת הבטחה לאריכות ימים.

קונפוציאניזם:

מקורות: "המאמרות" (Lunyu) של קונפוציוס, בו המושג "שְׂיָאוֹ" (Xiao - כיבוד הורים ומסורת) מוצג כשורש כל המידות הטובות והבסיס היחיד עליו יכולה להתקיים אימפריה יציבה.

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (י"ט, י"א): "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ". חושן משפט (הלכות גניבה וגזילה) יורד לפרטי ממונות מדויקים.

קבלה: ספר "שער הגלגולים" של האר"י ז"ל מסביר כי מרבית גלגולי הנשמות לעולם הזה הם כדי להשיב חובות ממוניים וגזל שנעשו בגלגולים קודמים, דבר המעיד על החומרה העצומה של ממון הזולת בעולמות העליונים.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-מאידה (5:38) קובעת ענישה פיזית חמורה לגנבים, כדי לייצר הרתעה מוחלטת ולמנוע את שבירת תחושת הביטחון בחברה.

נצרות:

מקורות: הברית החדשה, האיגרת אל הרומאים (13:9): מזהירה שוב כי לא תגנוב ולא תחמוד הם ציוויי יסוד הקודמים לכל.

בודהיזם:

מקורות: הכלל השני בחמשת כללי המוסר מחייב במפורש: "Adinnadana veramani" – הימנעות מלקיחת דבר שלא ניתן לך מרצון חופשי.

תורת ישראל:

הלכה: ספר דברים (ט"ו, ח'): "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ". שולחן ערוך, יורה דעה (הלכות צדקה) מדרג את רמות החסד (כשהגבוהה ביותר היא העמדת אדם על רגליו כדי שלא יזדקק למתנות).

קבלה וחסידות: "עולם חסד יבנה". ספירת חסד היא הספירה הפעילה הראשונה. בעל התניא (לקוטי אמרים פרק ל"ב) הופך את אהבת ישראל ועזרה לזולת ("שיהא אוהב כל איש מישראל כנפשו") לתנאי מוקדם לאהבת ה'.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-בקרה (2:177), מפרטת שהצדקה האמיתית היא נתינת הממון לקרובים, ליתומים ולנזקקים. חובת ה"זכּאה" (צדקה מינימלית הקבועה בחוק) היא אחד מחמשת עמודי התווך של הדת.

נצרות:

מקורות: הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי (25:35-40): מציגה תפיסה שהעזרה לאדם החלש ביותר שקולה לעזרה למשיח עצמו ("הייתי רעב ונתתם לי לאכול, צמא והשקיתם אותי").

הינדואיזם ובודהיזם:

מקורות: המושג "דָאנָה" (Dana). ב"בהגווד גיטא" (17:20) מתוארת הנתינה המושלמת (Sattvic Dana) כנתינה הנעשית מתוך תחושת חובה, במקום הנכון, בזמן הנכון ולאדם הראוי, מבלי לצפות לתמורה.

תורת ישראל:

הלכה: ספר דברים (ט"ז, כ'): "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". חובת הקמת מערכת משפט נקייה (מינוי דיינים), וזו אף אחת משבע מצוות בני נח האוניברסליות.

קבלה: משפט צדק נוצר מחיבור של ספירת החסד וספירת הדין (גבורה), המולידות יחד את ספירת התפארת המאזנת. שוחד או עיוות דין פוגמים באיזון הקוסמי של העולמות.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת א-נסאא (4:135): "הוי המאמינים! היו עומדים בצדק ומעידים למען אללה, ואפילו נגד עצמכם או הוריכם וקרוביכם, בין אם עשיר ובין אם עני". משפט צדק הוא הבסיס ללגיטימציה של שלטון (ח'ליפות) באסלאם.

נצרות:

מקורות: האיגרת של יעקב (2:8-9) מזהירה בחומרה רבה מפני משוא פנים בבתי הדין או ביחס לעניים אל מול עשירים.

הינדואיזם:

מקורות: מושג ה"דהרמה" (Dharma). הדהרמה היא החוק הקוסמי ומשפט הצדק המקיים את היקום. ה"חוקי מאנו" (Manusmriti) מחייבים את המלך להשליט משפט אמת כאחריותו העליונה בפני האלים.

תורת ישראל:

הלכה: ספר מיכה (ו', ח'): "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ". הלכות הנוגעות למלבוש ראוי גם לגברים וגם לנשים (שולחן ערוך אבן העזר ואורח חיים).

קבלה וחסידות: הגאווה מוגדרת כשורש כל הרע, דוחה את השכינה כי "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". החסידות (ובפרט תורת חב"ד ותורת הבעש"ט) מעמידה את מדרגת ה"ביטול" (הענווה המוחלטת, אין) כיסוד ההכנה לגילוי האלוקות.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת א-נור (24:30-31): מחייבת גברים ונשים כאחד להשפיל את מבטם ולשמור על ערוותם, ועל נשים לעטות כיסוי. ובנוגע לגאווה – סורת לוקמאן (31:18) אוסרת הליכה ביהירות: "אל תפנה פניך מן האנשים ביהירות, ואל תתהלך בארץ בהתנשאות".

נצרות:

מקורות: האיגרת הראשונה לטימותיאוס (2:9-10) מצווה על קישוט בצניעות ובאיפוק, ולא בזהב או בלבוש יקר. האיגרת הראשונה של פטרוס (5:5) קובעת: "אלוהים ללצים יליץ ולענווים ייתן חן".

דתות המזרח:

מקורות: בבודהיזם, שורש הסבל בעולם מוסבר על ידי היאחזות ב"אגו" (תפיסת האני המדומה). שחרור מגאווה והבנת מושג ה"אנאטה" (Anatta - אל-עצמי) הם המפתח להארה.

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (י"א, מ"ד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". שולחן ערוך, יורה דעה (הלכות מאכלות אסורות, מליחה, תערובות). ההלכה קובעת כי המזון הנכנס לגוף הופך לדם ובשר, ולכן עליו להיות מטוהר מהשפעות רוחניות שליליות המצויות בחיות טמאות.

קבלה וחסידות: האר"י הקדוש בספר "שער המצוות" מסביר כי פעולת האכילה בקדושה מבררת את ניצוצות הקדושה שנפלו אל עולם החומר ומעלה אותם. בעל התניא (לקוטי אמרים, פרק ח') חושף כי מאכלות אסורים יונקים מ"שלוש קליפות הטמאות" שאין להן עלייה, ואכילתם גורמת ל"טמטום הלב והמוח" – חסימה אנרגטית המונעת מן הנפש האלוקית להרגיש קדושה ולהשכיל בה.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-מאידה (5:3) פוסק מפורשות: "נאסרו עליכם הנבלה והדם ובשר החזיר, ומה שהועלה כקורבן לזולת אללה". חוקי ה"חלאל" נתפסים כחובה להיטהרות רוחנית. מוסלמי האוכל "חראם" נחשב כמי שזיהם את פנימיותו, והמסורת האסלאמית מציינת כי תפילותיו של אדם כזה נחסמות ואינן מתקבלות.

נצרות (הזרם האדוונטיסטי - Seventh-day Adventists):

מקורות: אף שהזרם הקתולי והפרוטסטנטי ביטלו את חוקי הכשרות, כנסייה זו נלחמת על קדושת הגוף. הם מסתמכים על האיגרת הראשונה לקורינתים (6:19-20): "הגוף הוא היכל רוח הקודש", ועל כתבי המייסדת אלן ג'. ווייט ("Counsels on Diet and Foods"), הדורשים הימנעות מחזיר, אלכוהול וטומאה, ומעודדים תזונה צמחונית וטהורה כהכרח לעבודת האל.

דתות המזרח (הינדואיזם ובודהיזם):

מקורות: בהינדואיזם, ה"בהגווד גיטא" (17:8-10) מסווג את המזון. מזון טהור ("Sattvic") מרומם את התודעה והשלווה, ומזון של דם ומוות ("Tamassic") מחשיך אותה. עקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) בחוקי מאנו (Manusmriti) מחייב הימנעות מבשר. בבודהיזם, "סוטרת רשת הברהמה" (Brahmajala Sutra) אוסרת על צריכת בשר, שכן היא רומסת את מידת החמלה, שהיא התנאי ההכרחי להארה רוחנית.

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (י"ט, ל'): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". שולחן ערוך, אורח חיים (סימן קנ"א) אוסר בחומרה רבה על שיחת חולין, חשבונות, אכילה ושינה בבית הכנסת, המוגדר בהלכה כ"מקדש מעט". היראה מהמבנה נובעת מנוכחות השכינה בו.

קבלה וחסידות: הזוהר (פרשת תרומה) מתאר כיצד בתי הכנסת למטה מכוונים בדיוק כנגד היכלות הקדושה העליונים. ה"תוספות יום טוב" והבעל שם טוב מזהירים כי דיבור דברי חולין בבית הכנסת נחשב לניתוק צינורות השפע, המרחיק את השכינה ומהווה פגיעה אנושה בקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה.

אסלאם:

מקורות: הקוראן, סורת אל-ג'ן (72:18): "המסגדים הם לאללה, על כן אל תקראו בהם יחד עם אללה לאיש". סורת אל-בקרה (2:114) קובעת איום חמור: "מי עוול יותר מזה המונע להזכיר את שם אללה במסגדיו ומשתדל להחריבם?". טהרת המסגד חמורה ביותר ודורשת חליצת נעליים, רחיצת היטהרות (וודוא) קודם הכניסה, ודממה בזמן הדרשה.

נצרות:

מקורות: הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי (21:12-13): ישו נכנס למקדש, הופך את שולחנות חלפני הכספים וזועם על הפיכת המקום לשוק: "כתוּב: בֵּיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא, וְאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים". המסורת הקתולית והאורתודוקסית מקדשת את חלל הכנסייה כמקום נוכחותו הממשית של האל.

הינדואיזם:

מקורות: ספרי ה"אגאמות" (Agamas), המהווים את ספרי ההלכה לבניית מקדשים, מפרטים כללים מחמירים להפיכת ה"מנדיר" (המקדש) למשכנה של האלוהות באמצעות טקס ה-"Prana Pratishta" (החדרת כוח החיים למבנה ולפסלים). המקדש נחשב לגוף פיזי חי של האלוהות, ולכן חלות בו מגבלות טהרה ושתיקה מוחלטות.

תורת ישראל:

הלכה: שולחן ערוך, יורה דעה (סימן שס"ד ושס"ח) פוסק איסור מוחלט על הנאה כלשהי מן הקבר ומן המצבה, איסור חמור על פינוי קברים (אלא בתנאים הלכתיים נדירים ביותר של פיקוח נפש או צורך הרבים המוגדר בהלכה), וכן אוסר קלות ראש (כהליכה עם תפילין גלויים, אכילה או קריאת עיתון) בבית הקברות משום "לועג לרש".

קבלה וחסידות: הזוהר (למשל באידרא זוטא ובפרשת ויחי) חושף סוד רוחני עצום: קיימת בנפש בחינה הנקראת "הבלא דגרמי" (הבל העצמות). רובד זה של הנשמה אינו עוזב לעולם את העצמות ונשאר חופף על הקבר. חילול הקבר משמעו פגיעה אנושה וישירה ברובד הרוחני של הנפטר, הפוגמת במנוחתו בעולמות העליונים.

אסלאם:

מקורות: מסורות החדית' (למשל, צחיח מוסלם, חדית' מס' 972) מביאות אזהרה חמורה של הנביא נגד חילול קברים: "מוטב לו לאדם לשבת על גחלים בוערות... מאשר לשבת על קבר". בית העלמין ("מקברה") מוגדר כשטח הקדש ("ווקף"), ופגיעה בו נחשבת לפשע נגד כבוד המת ופגיעה באדמת ההקדש המוסלמית.

קונפוציאניזם ובודהיזם:

מקורות: בסיס התרבות המזרח-אסיאתית הוא ה"שְׂיָאוֹ" (כיבוד אבות), המתבטא באופן העוצמתי ביותר בתחזוקת קברי האבות ובטקסי הזיכרון. חילול קבר, כפי שמתואר בטקסטים כדוגמת ספר הטקסים (Lǐjì), נחשב לטאבו המוחלט ולפשע המנתק את האדם משורשיו הקוסמיים וממיט אסון על כולם. בבודהיזם, הוקמו ה"סטופות" במיוחד כדי לשמור על שרידי הקדושים בחרדת קודש.

תורת ישראל:

הלכה: ספר שמות (כ', ז'-י'): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". השבת היא ה"אות" (הברית) בין הקב"ה לישראל. מסכת שבת, וכלל הלכות שבת בשולחן ערוך (אורח חיים), מגדירות בדיוק מתמטי את ל"ט אבות המלאכה האסורים כדי לכפות שביתה מוחלטת מיצירה ושליטה בעולם החומר.

קבלה וחסידות: הזוהר (בסבא דמשפטים ופרשת יתרו) מלמד כי "מינה מתברכאן כולהו יומין" – כל ברכת השבוע וחיותו נובעים מיום השבת. החסידות (למשל ה"שפת אמת") מבארת כי באמצעות נתינת ה"נשמה היתרה", השבת מחזירה את העולם למצב הקדוש שלפני חטא אדם הראשון. חילול שבת קוטע את צינור החיים והשפע של הבריאה כולה.

נצרות (הזרם האדוונטיסטי - Seventh-day Adventists):

מקורות: בניגוד לרוב העולם הנוצרי שהעביר את המנוחה ליום ראשון, זרם זה קשר את גורלו בשבת. הם מסתמכים על ספר בראשית (ב', ב'-ג') ועל עשרת הדיברות, מתוך אמונה שהשבת ביום השביעי קדמה ליהדות והיא חותם הבריאה האוניברסלי שמעולם לא בוטל. הם שומרים שבת (משישי בערב עד שבת בערב) בהימנעות מוחלטת ממסחר ומלאכה.

אסלאם:

מקורות: יום שישי נתפס כיום התכנסות וקדושה. הקוראן, סורת אל-ג'ומועה (62:9): "הוי המאמינים! בהיקרא הקריאה לתפילה ביום ההתכנסות (יום שישי), מהרו אל אזכרת אללה ועזבו את המסחר". גם אם האסלאם אינו מחייב שביתה ממלאכה לכל אורך היממה כשבת היהודית, חובת הפסקת מרוץ החיים הכלכלי לשם עבודת האל נשמרת בקנאות.

בודהיזם:

מקורות: תרגול ימי ה"אופוסאתה" (Uposatha), המפורט בכתבי הפאלי (כגון ב"אנגוטרה ניקאיה"). מדובר בימים ספציפיים בחודש (בסנכרון עם מופעי הירח) שבהם גם ההמונים עוצרים את מלאכתם, צמים חלקית, מתנתקים ממסחר ותענוגות החומר, ומקדישים את זמנם ללימוד ומדיטציה כסמל להתנתקות מגלגל החומר אל עבר הרוח.

תורת ישראל:

הלכה: עשרת הדיברות: "לֹא תִּרְצָח". ההלכה אוסרת הפלות באופן גורף (למעט מקרים של סכנת חיים לאם, כדין "רודף" - משנה אהלות ז', ו'). כמו כן, נאסרת המתת חסד בכל תוקף: שולחן ערוך (יורה דעה סימן של"ט) פוסק ש"הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו", וכל המקרב את מיתתו הרי זה שופך דמים.

קבלה וחסידות: כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" שירדה לעולם כדי לבצע "תיקון" מסוים. קטיעת החיים, בין אם ברחם ובין אם בימיו האחרונים של אדם, קוטעת את המהלך הקוסמי של הנשמה ופוגעת במערכת העולמות העליונים, שכן גוף האדם הוא המשכן לשכינה.

נצרות (הזרם הקתולי והאוונגליסטי):

מקורות: הכנסייה הקתולית רואה בהפלה רצח לכל דבר מרגע ההתעברות, ומבססת זאת על תפיסת קדושת החיים בברית הישנה ובברית החדשה. ספר תהילים (קלט, יג): "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי". באגרת האפיפיור יוחנן פאולוס השני ("Evangelium Vitae" - בשורת החיים) הוכרזה מלחמת תרבות נגד "תרבות המוות" של המערב החילוני (הפלות והמתות חסד). תנועות ה-Pro-Life מובילות את המאבק הפוליטי-דתי הגדול ביותר בארצות הברית על רקע זה.

אסלאם:

מקורות: הקוראן (סורת אל-אסראא 17:31) מזהיר: "ואל תהרגו את ילדיכם מחשש לעוני, אנו נפרנס אותם ואתכם, אכן הריגתם היא חטא גדול". אחת מחמש המטרות העליונות של חוקי השריעה (מקאצד א-שריעה) היא "הגנת החיים" (חיפט' א-נפס).

דתות המזרח:

מקורות: עיקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) בהינדואיזם ובבודהיזם מחייב הימנעות מלקיחת חיים. בבודהיזם, הכלל הראשון מחייב אי-פגיעה בחי, והדבר חל מהרגע שבו התודעה מתחברת לגוף (ההתעברות).

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (כ"ה, ל"ו): "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ". איסור הריבית הוא מן החמורים שבתורה (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות ריבית). מטרתו למנוע מצב שבו החזק מתעשר מעצם חולשתו ומצוקתו של העני.

קבלה וחסידות: הריבית נקראת בתורה "נשך" משום שהיא כנשיכת נחש - מתחילה בקטן ומתפשטת עד שגוזלת את הכל. על פי תורת הסוד, מערכת הלוקחת שפע מבלי לייצר ומבלי לתת (כמו ריבית), מחקה את פעולת ה"סטרא אחרא" (הצד האחר, כוחות הטומאה), שרק שואבת חיות ואינה משפיעה חסד, בניגוד למידותיו של הבורא.

אסלאם:

מקורות: הקוראן (סורת אל-בקרה 2:275) מכריז מלחמה רוחנית על הריבית ("ריבּא"): "אללה התיר את המסחר ואסר את הריבית". עולם האסלאם פיתח מערכת "בנקאות אסלאמית" עולמית שלמה רק כדי להימנע מריבית. חכמי דת מוסלמים רואים בשיטה הקפיטליסטית-מערבית המבוססת על ריבית, שיטה עושקת שיש להילחם בה, והיא מהווה מוקד להתנגדות אידיאולוגית עמוקה למערב.

נצרות (היסטורית):

מקורות: הברית החדשה (לוקס 6:35): "הלוו ואל תצפו לדבר בחזרה". במשך למעלה מאלף שנים, הכנסייה הקתולית (מועצת ניקיאה ועוד) אסרה לחלוטין על נוצרים לגבות ריבית, וראתה בכך חטא איום נגד הצדק האלוהי.

תורת ישראל:

הלכה: עשרת הדיברות: "לֹא תִנְאָף". שולחן ערוך, אבן העזר. ניאוף (אשת איש) נחשב לאחת משלוש העבירות של "יהרג ובל יעבור".

קבלה וחסידות: ברית הנישואין בין איש לאישה מייצגת בעולם הזה את הייחוד העליון בין הקדוש ברוך הוא לשכינה (ספירת תפארת וספירת מלכות). ניאוף ופגיעה בברית הנישואין גורמים לפילוג בעולמות העליונים, ונותנים כוח לכוחות הטומאה לינוק מקדושת המשפחה.

אסלאם:

מקורות: הקוראן (סורת אל-אסראא 17:32): "ואל תתקרבו אל הניאוף (זִנא), אכן תועבה הוא ודרך רעה". באסלאם, ההגנה על התא המשפחתי נאכפת בקנאות באמצעות חוקי השריעה. המתירנות המינית של המערב ופירוק המשפחה המסורתית נתפסים כאיום הקיומי הגדול ביותר על החברה המוסלמית.

נצרות:

מקורות: הכנסייה רואה בנישואין סקרמנט (קשר מקודש) בלתי ניתן להתרה. הברית החדשה (מתי 5:27-28) החמירה את האיסור והחילה אותו אף על מחשבת ניאוף בלב. דתות נוצריות שמרניות נלחמו דורות נגד מתן לגיטימציה לגירושין בקלות, מתוך ניסיון להגן על מבנה המשפחה כבסיס לחברה בריאה.

תורת ישראל:

הלכה: ספר ויקרא (כ"ב, ל"ב): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". התלמוד (יומא פ"ו ע"א) קובע כי חילול השם הוא העבירה החמורה ביותר, שאין יום הכיפורים או ייסורים מכפרים עליה במלואה אלא רק המיתה.

קבלה וחסידות: השם האלוקי הוא מקור החיות של כל המציאות. ביזוי הקודש פותח פתח ישיר לכוחות ההרס בעולם. קידוש השם – עד כדי מסירות נפש ומוות – הוא הפעולה המעלה את העולם לתכליתו הגבוהה ביותר (כפי שמבואר באריכות בספר התניא).

אסלאם:

מקורות: ה"סַבּ" (Sabb - העלבת הנביא או חילול שם אללה) מהווה עילה מיידית לג'יהאד ולהוצאה להורג על פי רוב אסכולות השריעה. זהו פשע שאינו ניתן למחילה (כפי שמופיע בכתבי הפסיקה, דוגמת איבן תיימיה). הגנת כבודו של נביא האסלאם היא נושא שמצית תדיר מלחמות דת והתקוממויות אלימות נגד מדינות מערביות (פרשות איורים, ספרים ועוד) מתוך טענה שחופש הביטוי אינו גובר על קדושת הדת.

סיקיזם:

מקורות: היחס אל ספר הקודש ("גורו גרנת סאהיב") הוא כאל גורו (מורה) חי לכל דבר. כל ביזוי או חילול של ספרי הקודש או המקדש גורר תגובה קהילתית עזה ואף התקוממות אלימה למען כבוד הדת.

תורת ישראל:

הלכה: ספר דברים (ו', ז'): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". חובת האב ללמד את בנו תורה (קידושין כ"ט ע"א). הקפדה עצומה על העברת מסורת נטולת פניות ודברי אפיקורסות.

קבלה וחסידות: התלמוד (שבת קי"ט ע"ב) קובע כי "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (הבל פיהם של הילדים הלומדים תורה, שאין בו חטא). החסידות מדגישה כי טהרת המחשבה של הילד היא הקרקע להשראת השכינה, ולכן הכנסת תכנים של כפירה ("חכמות חיצוניות") פוגמת בנפש הילד פגם שקשה לתקן.

נצרות (קהילות שמרניות):

מקורות: פסוקים כמו משלי (כ"ב, ו'): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". קהילות כגון האמיש, המנוניטים, ומיליוני נוצרים אוונגליסטים בארה"ב, מנהלים מאבק משפטי ופוליטי אדיר למען "חינוך ביתי" (Homeschooling) או חינוך נוצרי עצמאי. הם עושים זאת כדי לחסום את כניסת התכנים ה"פרוגרסיביים" (זהויות מגדריות, אתאיזם) של המדינה לתוך נפש ילדיהם, ורואים בהתערבות הממשלתית איום קיומי.

אסלאם:

מקורות: "תרביה" (Tarbiyah) - חינוך המעצב את נפש הילד בדרך האסלאם. הקוראן (סורת א-תחרים 66:6): "הוי המאמינים! שימרו על עצמכם ועל בני משפחותיכם מאש". מוסלמים במדינות המערב נאבקים כיום בחירוף נפש (לעיתים עד כדי הוצאת ילדיהם ממערכות החינוך הציבוריות) כדי שלא יספגו ערכים הנוגדים את טהרת המשפחה והאמונה.

תורת ישראל:

הלכה: הדיברה השנייה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". זהו יסוד היהדות. רמב"ם, הלכות עבודה זרה: עקירת האלילות מהעולם היא מטרת הציווי. אחת משלוש העבירות של "יהרג ובל יעבור".

קבלה וחסידות: כל מתן כוח עצמאי לנברא, ולא לבורא בלבד, הוא בגדר עבודה זרה. בעל התניא מסביר כי אדם שכועס, למשל, עובד עבודה זרה ברובד הדק, משום שהוא מאמין שלכועס עליו יש כוח עצמאי לפגוע בו, והוא שוכח שבאותו רגע הכל מושגח מלמעלה. האמונה היחידה היא "אין עוד מלבדו".

אסלאם:

מקורות: ה"תווחיד" (ייחוד האל) הוא עמוד התווך המוחלט. השהאדה (הכרזת האמונה): "אין אלוה מבלעדי אללה". ה"שִירק" (שיתוף, עבודה זרה) הוא החטא היחיד שהקוראן מצהיר שאללה לא יסלח עליו לעולם (סורת א-נסאא 4:48). האסלאם ההיסטורי ראה בביעור עבודת האלילים מטרה קדושה שלמענה יש לכבוש את העולם.

סיקיזם:

מקורות: הדת נוסדה על בסיס דחיית מערכת הקאסטות ודחייה מוחלטת של עבודת האלילים (פסלים, מקדשים פוליתאיסטיים) שאפיינה את ההינדואיזם סביבה, תוך קידוש ה"נירנקר" (האל חסר הצורה והאחד).